משחק הדיונון (Squid Game): לא מספיק מתוחכם. ביקורת סדרות בנטפליקס

משחק הדיונון (Squid Game): לא מספיק מתוחכם. ביקורת סדרות בנטפליקס

מה שווים חייו של אדם שאיבד הכול? האם שווה לסכן אותם בשביל מיליארדי דולרים? המותחן משחק הדיונון בנטפליקס סוחף מיליוני צופים. שווה המלצת צפייה?

 

החיים הם ערך עליון, ומן הסתם כולנו נעשה הכול כדי להציל את חיינו – אבל רבים מאיתנו גם הורסים במו ידיהם את חייהם והופכים אותם לאומללים ומסוכנים. האם גם אז אינסטינקט ההישרדות פועל? לאן יוביל אותנו יצר ההישרדות? מה היינו עושים אם לא היה לנו מה להפסיד? האם נהיה מוכנים לאבד צלם אנוש כדי להציל את חיינו? ומה היינו עושים אם היה לנו סכום כסף אסטרונומי – האם הוא היה גורם לנו אושר? השאלות האלה עומדות במרכז הסדרה "משחק הדיונון"…

הפעם בביקורת סדרות בנטפליקס, כפי שאפשר להבין, עומדת הסדרה הנצפית ביותר בעולם בימים אלה: Squid Game. המותחן הדרום קוריאני הזה לא רק נושא בתואר "הסדרה הזרה הנצפית בנטפליקס בכל הזמנים", אלא שואף לקטוף את תואר הסדרה נצפית ביותר בכל הזמנים. האם בצדק? לטעמי, משחק הדיונון הוא הסדרה הנצפית ביותר כיום בנטפליקס לא בגלל שהיא סדרה מבריקה, אלא בגלל אפקט העדר. חוכמת ההמונים היא לא תמיד חוכמה כזאת גדולה, והסדרה הזו היא דוגמה טובה לכך.

הסדרה מתחילה יחסית טוב, אבל מידרדרת בפרקים האחרונים גם מבחינת רמת המשחק וגם מבחינת העלילה, עד כי הפרק האחרון פשוט מיותר לחלוטין.

כמות האלימות הולכת ועולה, וככל שהעלילה נעשית שטחית – כך האלימות תופסת את מקום התחכום והמשחק האיכותי. אגב, אם אתם רוצים לישון טוב בלילה, ההמלצה היא לא לצפות במשחק הדיונון בנטפליקס בדיוק לפני השינה. הדם, האלימות האכזריות – קשה להתנתק מכל אלה ולצלול אל חלומות נעימים.

משחק הדיונון – ממש לא משחק ילדים

במרכזה של הסדרה "משחק הדיונון" עומד Seong Gi-hun, גבר גרוש, אב לילדה, שנקלע לחובות עתק בשל הימורים, כמעט ואינו עובד וחי אצל אמו. ג'-האן הוא אדם שאיבד הכול, גרושתו צפויה לעבור לארה"ב עם בתו אם לא יוכיח שהוא מסוגל לפרנס אותה, הנושים רודפים אחריו והוא גונב את כרטיס האשראי של אמו כדי להמר עוד ועוד. מצבו הנפשי והכלכלי ירוד והוא נואש.

מפגש "מקרי" בתחנת הרכבת התחתית עם אדם שמשחק איתו משחק, מוביל אותו להשתתף במשחק רב משתתפים שבו מובטח לזוכה פרס כספי ענק של יותר מ-45 מיליארד וון דרום קוריאני. הוא אינו יודע מראש את טיבו של המשחק, אבל כאדם שאוהב להמר ואין לו מה להפסיד – הוא בוחר להצטרף. המשחק הזה, מן הסתם, אינו משחק תמים ומתגלה כמשחק מסוכן ביותר, או ליתר דיוק, משחק הישרדות.

תחושת האי נוחות שהצופים מקבלים מתחילה כתהייה לגבי מנהלי המשחק ומטרתו, ומקבלת משנה תוקף ככל שהפרק נמשך, האלימות גוברת והדם נשפך כמו מים.

הדיסוננס בין הצבעוניות והשמות הילדותיים של המשחק, לבין האכזריות, הרוע וחוקי המשחק הנוקשים, מלווים את הפרק הראשון. הפרק השני חושף גם דילמות חברתיות שבמרכזן טובת הכלל אל מול רצון הפרט. הוא חושף גם את השבריריות של אנשים שמטבעם מכורים להימורים ולשקרים.

משחק הדיונון בנטפליקס

 

המשתתפים מקבלים מדים ומספרים, ובמקום להיות שחקנים המשחקים להנאתם – הופכים במהרה לחיילים-אסירים במדים שמזכירים מדי כלא.

המלצת צפייה - משחק הדיונון squid game

 

התגובה האינטואיטיבית של הצופים היא לצפות שג'י-האן יברח – אבל בדיוק כפי שהצופים מצפים ממנו להתנהגות נורמלית בתחילת הפרק הראשון ומגלים שיצר ההימורים חזק ממנו, כך גם הציפייה שלהם ממנו להתנהגות רציונלית בהמשך נתקלת באופי ההרפתקני שלו.

SQUID GAME NETFLIX

בסופו של דבר, כך משתמע, החיים שלו מחוץ למשחק הם חיים עלובים ומסוכנים.

ככל שהסדרה מתקדמת, עולות וצפות דילמות מוסריות ואנושיות – אבל הטיפול בדילמות האלה שטחי. המתח עולה ככל שהסוף מתקרב, אבל הצופים לא באים על סיפוקם.

האם למשחק הדיונון בנטפליקס מגיעה המלצת צפייה?

יש מי שטוען שחוכמת ההמונים לא טועה, ואם עשרות מיליונים ברחבי העולם צופים בסדרה – היא שווה צפייה. יש מי שיאמר שחכמת ההמונים לא רלוונטית.

לטעמי, מדובר בסדרה שטחית שבעיקר מתיימרת לצופים לחשוב, אבל עושה את זה בחוסר תחכום ועם מנה גדושה של אלימות שמחפה על תסריט לא מתוחכם. לכאורה, יש בסדרה התבוננות על חולשותיו של האדם, על הקלות שבה קל לעשות מניפולציות רגשיות, על רוע, על הישרדות וגם על חברות. עם זאת, הרעיון לא חדש ומי שקרא את "משחקי הרעב" או צפה בסרט הזה, ירגיש שהעיקרון מוכר לו.

העובדה שמדובר בסדרה דרום קוריאנית, בשפה שאנחנו בדרך כלל לא שומעים, מוסיפה ללא ספק לסקרנות ולרצון לצפות בה, ומהבחינה הזאת נטפליקס ממשיכה להנגיש שפות שונות לצופים בכל העולם. ההצצה לרחובות של דרום קוריאה, לאוכל, לצבעים – היא חלק בלתי נפרד מהסדרה וללא ספק מוסיפה לסקרנות של צופים מערביים שברך כלל נחשפים לכל היותר לסדרות אמריקאיות או אירופאיות.

כאמור, החיסרון הגדול של "משחק הדיונון" הוא האלימות, שכנראה באה לחפות על תסריט חלש, דמויות צפויות ודיאלוגים לא מעניינים.

ברור שבמקרה של "משחק הדיונון", האלימות והאכזריות נטועות בתסריט. ועדיין – אין באמת צורך לצלם מקרוב שוב ושוב ראש מתפוצץ מכדור של תת מקלע. להפך, אפשר ורצוי היה להשקיע יותר בפיצוח של התסריט בצורה יותר מתוחכמת, ולא לבחור בפתרון הקל. מה הטעם בלהראות מוח נשפך על הרצפה ועין שנתלשת מפניו של אדם? האם זה הכרחי כדי להמחיש מסר כזה או אחר? התשובה היא לא…

כמות האלימות, הדם וההרג בסדרה הזאת בפרט ובנטפליקס בכלל הפכה לבלתי נסבלת. כמעט ואין סדרה שאינה אלימה, אפילו אלימה מאוד. את כל המסרים שהסדרה הזאת ואחרות רוצות להעביר, אפשר היה לבחור להעביר בצורה מתוחכמת יותר, עם פחות דם על המסך.

לפעמים נדמה שהאלימות והדם הפכו למטרה – ולא לאמצעי. השימוש המופרז באלימות וברצח בא לידי ביטוי גם בסדרות אחרות בנטפליקס, כמו היט אנד ראן – והתחושה היא שכמויות הדם והרציחות מחפות על מחסור בתוכן מילולי איכותי. בנוסף, הן תורמות לקהות חושים שמתפתחת בכל העולם כלפי אלימות ורוע, וכאן נטפליקס מתעלמת מהתפקיד המוטל על כתפיה כגוף שידור עם למעלה מ-200 מיליון מנויים ברחבי העולם.

אז האם לצפות? בניגוד למגמה העולמית, החלטתי לא לתת המלצת צפייה למשחק הדיונון, אבל אני בטוחה שהסקרנות תעשה את שלה ואני בטוחה שתצפו בה.

אוהבים המלצות צפייה? לחצו להצטרפות לקבוצת הפייסבוק שלנו >> 

 

פואנטה בטלגרם

היה לכם מעניין? תהיו נחמדים, פרגנו לנו בלייק כאן למטה. זה קל… 

קראו עוד חדשות צרכנות באתר פואנטה

דפנה הראל כפיר
דפנה הראל כפיר היא עיתונאית צרכנות ותיקה עם 25 שנות ניסיון בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ובדיגיטל. בין היתר, ערכה את מדור הצרכנות בגלובס, הגישה פינות צרכנות בכאן 11, בקשת 12 וברשת, הגישה את התוכנית "צבע הכסף" בקול ישראל ועוד...

מעוניינים לפרסם בפואנטה?

השאירו פרטים וקבלו דרך קיצור ללקוחות שלכם!



     
    תגובות: 0

    נגישות