וניה הוא אחד המחזות הכי מזוהים עם אנטון צ’כוב. העיבוד העכשווי של הקאמרי, “הדוד וניה”, שעליו אחראי איתי טיראן, מפגיש את המחזה הזה עם עידן הקורונה בצורה מיוחדת. כמו כל עיבוד ליצירה קלאסית, הקהל צריך לדעת “לשחרר” את מה שהוא מכיר וזוכר, ולתת לווריאציה החדשה את המקום שלה. לטעמי, “וניה” מצליח לצעוד בין הטיפות: להישען על היצירה המקורית ולפרוץ אל מחוזות חדשים בצורה שמכבדת את המקור.
ביקורת – וניה בקאמרי
במרכז העלילה עומדת קבוצת אנשים, שמגפה עולמית כופה עליהם להיות “תקועים” יחד במלון בוטיק כושל באמצע שום מקום. חלק מהאנשים הללו הם בעלי המלון עצמם, בני משפחה. וכן, כמו שקרה במשפחות רבות בתקופת הסגרים והבידודים, השהות המשותפת שנכפית על האנשים יוצרת סיר לחץ, מתחים ומשברים.
במהלך 90 הדקות שחולפות הצופים נשאבים אל הדינמיקה המורכבת בין הדמויות, ונחשפים לאהבות הנכזבותף הבגידות, המשברים האישיים… עמודי התווך של היצירה המקורית של צ’כוב נמצאים שם – החיים חסרי הסיפוק, החלומות שמתנפצים אל קרקע המציאות, תחושת הייאוש המכרסם.
את כל אלה מיטיבים להביא אל הבמה שורת השחקנים המצוינים, ביניהם דרור קרן ויובל סגל. הקאסט המלא כולל את אנסטסיה פיין, כינרת לימוני, רמי ברוך / אלי גורנשטיין, מרים זוהר/ הלנה ירלובה.
לכל אחת מהדמויות שהם מגלמים יש סיבה משלה להרגיש את התחושה הכל כך אופיינית ליצירה של צ’כוב – תחושת ההחמצה. כל חיי עברו מבלי שהגשמתי את עצמי, מבלי שפיתחתי את הקריירה שרציתי, מבלי שמימשתי את האהבה לאדם שאני אוהב/ת, מבלי שמצאתי את האושר… ועכשיו כבר מאוחר מדי”.
זו אותה תחושת החמצה שהיכתה בפניהם של רבים כל כך בתקופת הקורונה, כאשר החיים אילצו אותם לעצור את החיים, להתבונן, להתמודד עם חרדות, עם איום קיומי ועם איום כלכלי. המצב הנפשי הזה שאליו נקלעו אנשים בכל רחבי העולם – מצב קיצון שבו מראה ענקית מוצבת אל מול פניהם ועליהם להחליט לאן הולכים מכאן – הוא המצב שמחבר את העיבוד של איתי טיראן אל “הדוד וניה”.
יש שיאמרו שהחיבור מאולץ, יש שיתחברו. אני הייתי בין אלה שהתחברו. לטעמי, הזווית העכשווית והמשחק המצוין של כל אחד ואחת מהשחקנים המצוינים של התאטרון הקאמרי, שווים כל שקל וכל דקה. בניגוד למי שסבור שהניסיון לקחת את משבר הקורונה ו”להדביק אותו בכוח” לקלאסיקה של צ’כוב הוא ניסיון פסול, אני חושבת שיש כאן בחירה רגישה ונכונה שנוגעת ברבים מהיושבים בקהל ומאפשרת להם לעבד חלק ממה שהם עצמם חוו או חווים בשלוש השנים האחרונות.
