אסם נכנעה - אבל זה ניצחון קטן. החברות צוחקות כל הדרך אל הבנק

אסם נכנעה – אבל זה ניצחון קטן. החברות צוחקות כל הדרך אל הבנק

הנוסחה הישראלית ליוקר המחיה: צרכנים עצלנים, יצרנים ויבואנים חזירים, שרים חדלי אישים ורשות תחרות סלחנית ואיטית. אז האם יש סיכוי שהמחאה תצליח?

חלב תנובה

 

המחאה נגד יוקר המחיה עדיין לא הצליחה והדרך עוד ארוכה, אבל התהליך שקרה בימים האחרונים הוא תהליך חריג בהיסטוריה של המאבקים הצרכניים המועטים בישראל. אולי אפשר לשאוב ממנו עידוד – אבל ודאי שאסור לנוח על זרי הדפנה בעקבותיו. בתחילה חברת אסם לא ממש נכנעה ללחץ הציבורי. היא ניסתה למרוח אותנו עם הבטחה לדחות את עליית המחירים רק עד אחרי פסח, אבל כעת היא לוקחת צעד אחורה ומודיעה כי לא תעלה את המחירים. אולם, זה ניצחון קטן על חברה אחת. אותן חברות שעומדות במוקד הביקורת הציבורית ובמוקד המכתבים ששלחו שר האוצר ושרת הכלכלה לא מתכוונות לסגת. הן רק מורחות את הזמן, זורות חול בעיני הממשלה ובעיני העיתונאים שקונים את השקר, ונערכות להתייקרות שהן תכננו.


כדאי שזה יהיה ברור כבר עכשיו – לחברות הללו יש עוד דרכים לייקר את המוצרים שלהן מבלי שזה יופיע במחירונים הרשמיים: הן מקטינות את המוצרים ומשאירות את המחיר בעינו, כך שהצרכן משלם יותר הרבה יותר פעמים על אותו מוצר, הן מוציאות מוצר מקביל בשינוי קל וגובות עליו יותר כסף, הן משיקות מותג נוסף זהה בשם אחר ובמחיר גבוה יותר וכן הלאה.

כך למשל, את גבינה צהובה עמק, שנמצאת תחת פיקוח בעת רכישה במשקל, תנובה משווקת באריזה במחיר הרבה יותר גבוה. במקביל היא משווקת את גבינת גוש חלב שהיא גבינה זהה בשם אחר – גם כן במחיר הרבה יותר גבוה.

הצרכן הישראלי: בוכה וקונה

אז מה עושים? לצרכן הישראלי מותר לבוא בטענות לאותן חברות שעושקות אותו עם מחירים גבוהים, אבל הוא צריך להיות מספיק ישר עם עצמו ולהודות בכך שהוא צרכן טיפש שמאפשר לחברות לנצל אותו. כשיש על המדף 5 סוגים של משחות שיניים, והצרכן קונה רק קולגייט, זו אשמתו. כשיש בסופר 10 סוגי שמן זית והצרכן קונה רק יד מרדכי (ששייכת לשטראוס), זו אשמתו. כשיש חנות שמוכרת חוט דנטלי של ORAL B בייבוא מקביל ב-8 ש"ח, והצרכן קונה בסופר פארם ב-25 ש"ח, זו אשמתו. כשיש נייר טואלט של רמי לוי ב-30 שקל ל-40 גלילים, והצרכן קונה אריזה של סנו ב-40 שקל ל-40 גלילים – זו אשמתו.

צרכן חכם הוא לא צרכן שרק בוכה. הוא צרכן שמתאמץ לשנות. שמוותר לפעמים על הנוחות שלו, שמתנסה במוצרים חדשים, שמבין שבכל פעם שהוא מושיט את היד למדף ולוקח את המותג המוביל – הוא מחליש את התחרות ומכניס לעצמו גול עצמי.

ביקוש קשיח הוא חלומה של חברת מוצרי צריכה, בין אם היצרנים ובין היא היבואנית, ואת החלום הזה הצרכנים הישראלים מגשימים לאסם, תנובה, שטראוס, דיפלומט, שסטוביץ', סנו, יוניליוור ואחרות.

הצרכנים בישראל הם צרכנים עצלנים. את הכעס שלהם הם מביעים רק בשיחות סלון ואת המחאה שלהם הם מבטאים רק ברשת החברתית. הם הולכים לסופר, רואים את המחירים הגבוהים, קונים על אוטומט את המותגים הגדולים, ובמקרה הטוב מעלים איזשהו פוסט כועס לרשת חברתית.

אז אמנם הפעם זה קצת שונה – אבל לא הרבה. המחאה הנוכחית היא זמנית והחברות יודעות את זה. הן מכירות את הצרכנים הישראלים יותר טוב ממה שהצרכנים מכירים את עצמם, והן מכירות את המדיניות הממשלתית טוב יותר ממקבלי ההחלטות שבאים והולכים כל כמה שנים.

>> הגדיל לעשות השר לשעבר אלי כהן, שהיה שר הכלכלה וחייב את רשתות המזון לתלות ליד המוצרים היקרים שלט: "המוצר הזה נמכר בחו"ל במחיר הרבה יותר נמוך". באמת?? ככה נלחמים ביוקר המחיה? >>

המחאה הזאת תיעלם כמו כל המחאות הקודמות, הצרכנים יחזרו לקנות את המוצרים והחברות הגדולות ימשיכו לגרוף הון עתק. איך אני יודעת? כי הייתי בין התמימים שהתלהבו ממחאת הקוטג' ב-2011. האמנתי שאחרי מחאה כזו, משהו ישתנה. וזה לא קרה. אמנם מחיר הקוטג' לא חזר להיות מה שהוא היה – אבל המחירים של שאר המוצרים בשמיים.

הפוליטיקאים האשמים שאוהבים להאשים

חברי האופוזיציה של היום, אשר היו חברי הקואליציה במשך שנים ארוכות וישבו במשרד האוצר ובמשרד הכלכלה – מתלוננים היום ומאשימים את הממשלה הנוכחית. אבל הם האשמים העיקריים, כי ריקבון כזה לא נוצר ביום אחד, הוא תוצאה של מדיניות מכוונת של שנים.

פואנטה בטלגרם

הגדיל לעשות בזמנו השר לשעבר אלי כהן, אשר היה שר הכלכלה ובמקום לנקוט צעדים משמעותיים, המציא חוק חדש: חוק השיימינג, שחייב את רשתות המזון לתלות ליד המוצרים היקרים שלט: "המוצר הזה נמכר בחו"ל במחיר הרבה יותר נמוך". באמת?? ככה נלחמים ביוקר המחיה?

האם יש תקווה?

אז האם יש סיכוי בכל זאת לשינוי כלשהו? לדעתי, השינוי יוכל להגיע רק ממשרד האוצר, משרד הכלכלה ורשות התחרות. אותה רשות תחרות שכל חקירה שלה נמשכת חודשים ובודקת כבר די הרבה זמן חשד לתיאום מחירים בין רשתות המזון וספקיות המזון. אותה רשות התחרות שאישרה בעבר את מיזוג שופרסל וקלאבמרקט ואת רכישת ניו פארם ע"י שופרסל, וכעת צריכה להחליט אם לאשר את עסקת שופרסל-מיניליין (שבמסגרתה שופרסל תרכוש את יבואנית מוצרי החשמל ובעלת רשת החשמל א.ל.מ).

המנטליות של הצרכנים הישראלים היא מנטליות של לוזרים. גיא לרר והתוכנית "הצינור" אמנם מזהים את הכשל ומנסים להוביל מחאה, אבל כמה זמן היא תימשך? אם רוצים שתהיה לה השפעה, זה לא יכול להיות עוד קמפיין קצר מועד שיתחלף בקמפיין לגליזציה של קנאביס רפואי בעוד חודשיים. שינוי תודעה הוא תהליך ארוך, וכדי שהוא יקרה, עיתונאים לא יכולים לשבת באולפן ולטעון שהמחאה הצליחה, כאשר הדבר היחיד שקרה הוא דחיית ההתייקרויות של חלק מהחברות בחודשיים.


היה לכם מעניין?
לחצו כאן  ופרגנו לנו בלייק. זה קל... 

דפנה הראל כפיר
דפנה הראל כפיר היא עיתונאית צרכנות ותיקה עם 25 שנות ניסיון בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ובדיגיטל. בין היתר, ערכה את מדור הצרכנות בגלובס, הגישה פינות צרכנות בכאן 11, בקשת 12 וברשת, הגישה את התוכנית "צבע הכסף" בקול ישראל ועוד...

מעוניינים לפרסם בפואנטה?
השאירו פרטים וקבלו דרך קיצור ללקוחות שלכם!

    [anr_nocaptcha g-recaptcha-response]



     
    מאמרים אחרונים
    תגובות: 0

    נגישות