בית חולים הדסה עין כרם: לא מה שחשבתם

בית חולים הדסה עין כרם: לא מה שחשבתם

החל מתנאי האשפוז ועד עושק החניה – החוויה בבית חולים הדסה עין כרם היא חוויה מתישה ומטלטלת, וזה לא רק בגלל הקורונה

הדסה עין כרם
תהיו חברים, שתפו את הכתבה

קבלו בעיית תנועה שגם תלמידי 5 יחידות במתמטיקה לא יידעו לפתור:
אם ובנה נמצאים בשתי מדינות שונות. האמא במחלקת קורונה בהדסה עין כרם בירושלים. הבן בביתו בברלין.
בשעה 10:30 מתבשרת האם שהיא משתחררת לביתה שבקריית יובל, כרבע שעה מבית החולים.
בשעה 13:00 ממריא הבן מגרמניה לישראל.
היכן נפגשו השניים ובאיזו שעה?

התשובה בהמשך.

לא בקלות אני כותבת את הכתבה הזאת, ולא בשביל לעשות שיימינג. אני כותבת מדם לבי, אחרי לא מעט לבטים, ולמען שתי מטרות. הראשונה – למנוע פגיעה בחולים. השנייה – לחולל שינוי מיידי ומשמעותי בבית החולים הדסה עין כרם.

בחודשים האחרונים ליוויתי את אמי שלוש פעמים באשפוז במחלקות שונות בהדסה עין כרם. כל אשפוז נמשך כמה ימים. הפעם האחרונה הייתה במחלקת קורונה, ושתי הפעמים האחרות היו במחלקות אחרות, עוד לפני גל האומיקרון.

החוויה בכל שלוש הפעמים הייתה מטלטלת, ולא במובן הטוב של המילה. הפעם הראשונה הייתה קשה. הפעם השנייה הייתה קשה מאוד. הפעם השלישית הייתה בלתי נסבלת.

אלו היו שישה ימים של סבל מתמשך גם לאמי וגם לנו, ולא בגלל מצבה הרפואי, שהיה מדאיג כשלעצמו. הסבל העיקרי נגרם מההתעלמות המתמשכת.

שערוריית ה-CT

במשך ארבעה ימים אמי המתינה ל-CT ריאות – אף שהיה חשש לקריש דם. חולי קורונה, מסתבר, מקבלים הקצאה של שעות מעטות ביום לבדיקות סי-טי – והם מוטלים במחלקה במצב של המתנה מתמשכת, למרות שההמתנה הזו עלולה לדרדר את מצבם ואף לסכן את חייהם. תוצאות ה-CT קובעות את סוג הטיפול – אבל ה-CT לא מבוצע בטווח זמן מיידי וגם לא בטווח זמן סביר.

הגענו ביום שישי. ה-CT לא בוצע.
בשבת ה-CT לא בוצע.
ביום ראשון ה-CT לא בוצע.
ביום שני הסתבר לנו שכל הזמן הזה, כלל לא הייתה הפניה מעודכנת. אפשר היה לצפות שהמחדל יתוקן באופן מיידי, אבל לא. אמי – שכאמור הוגדרה כחולת קורונה קשה, נאלצה להמתין עד השעה 17:00 ל-CT. וגם אז, העובד שנשלח לקחת אותה אל הבדיקה – הגיע ללא כיסא גלגלים. היא נאלצה ללכת ברחבי בית החולים כאשר היא מתקשה לנשום.

ומה עם הפענוח? שוב היה צריך לחכות. לא שעה. לא שלוש שעות. כמעט 24 שעות.

החולה שהגיעה ביום שישי עם קורונה קשה, ושבוצע לה CT רק ביום שני בערב – חיכתה ליום שלישי בכיליון עיניים, אך הרופא שהגיע בבוקר לא הביא את תוצאות ה-CT.

הרופא הלך והייאוש חזר. עוד יום מתנהל באיטיות, כאשר אמי ואנחנו במתח ולא מתקבלת החלטה טיפולית משום שאין פענוח.

השעות חלפו, ואיש לא בא לעדכן אותנו. בשעה 14:00 נשברנו וחיפשנו אחות. האחות בדקה במחשב – וראה זה פלא, יש תוצאות ל-CT, אבל איש לא חשב לספר לנו עליהן. ואף רופא לא הסתכל עליהן.

במשך שעות וימים אמי וגם אנחנו היינו במצב של המתנה מייסרת ליחס מינימלי. לבדיקה. למידע. למילה.

מחליטים לשחרר בבוקר – מייבשים את החולה עד הלילה

שיא אחר של אטימות נשבר ביום רביעי – כאשר סוף סוף הרופא החליט לשחרר את אמי מהמחלקה. ההחלטה נמסרה לנו דרך האחות בסביבות 10:30 בבוקר. לשם השחרור נדרש מכתב שחרור ונדרש להזמין אמבולנס, שכן מדובר בחולה שהיא עדיין חיובית וחייבת בבידוד.

הדקות חולפות, השעות חולפות, שעת הצהריים חלפה, החלפת המשמרות עברה.

אמי שרויה במצב של תשישות, על מיטת בית חולים, ממתינה לשחרור – ואיש לא ניגש, לא מעדכן, לא דואג לשחרורה.

בשעה 17:30 עדכנה אותנו אחות שיוזמן אמבולנס.

חלפה חצי שעה. חלפה שעה. חלפו שעתיים.

אמי עדיין ממתינה על המיטה לשחרור.

והנה מגיע הפתרון לחידה מתחילת הכתבה.

אחי, שמחזיק בתעודת מחלים ועלה על מטוס מברלין בשעה 13:00, הגיע לבית החולים הדסה עין כרם לפני האמבולנס – וחילץ אותה ממחלקת הקורונה.

אין צוות, אין כריות, אין תנאים להחלמה

את כל הסבל הזה עברה אמי על מיטת בית חולים שאפילו כרית אין בה! את הכרית והציפית הבאנו לה מהבית. חולים אחרים מניחים את ראשם על שמיכות מקופלות.

היו מקרים ששכחו לחלק לחולים את האוכל.

היה מקרה שבלון חמצן שהונח ברשלנות נפל על אחת החולות ושבר את רגלה.

הרעש במחלקה היה בלתי נסבל, כל היום וכל הלילה, לא מאפשר לחולים שהגיעו בשל מצבם הקשה את המנוחה הבסיסית הדרושה להחלמה. אפילו פעולות בסיסיות כמו ניקיון המחלקה לא התבצעו בתדירות מספיק גבוהה.

פעמים רבות כשרצינו לשאול משהו את הצוות, פשוט לא היה את מי לשאול. פעמים אחרות הבטיחו לנו תשובה ולא חזרו אלינו.

הרופא, כאמור, נראה פעם ביום בלבד. הדמות הכי חיונית לחולים – בלתי מושגת בעליל.

וכאמור, את חוסר הזמינות הזה הרגשנו לא רק במחלקת קורונה, כך שאי אפשר לנסות לתרץ את היעדר היחס בעובדה שיש עומס על מחלקה זו. אמנם, התחלואים של הדסה הגיעו שם לשיא, אבל הם קיימים גם במחלקות האחרות ששהינו בהן.

התחושה הכללית שקיבלנו משלושה אשפוזים בשלוש מחלקות שונות בהדסה, היא שהחולה מקבל יחס מינימלי, מאוד טכני, מאוד בסיסי ונטול חמלה. הטיפול כולל רק מתן תרופות וביצוע בדיקות – וגם אותן לוקח זמן לעשות. מעבר לזה, אין יחס לחולה. המערכת עסוקה בתפעול של עצמה. אף אחד לא טורח לשוחח עם החולה, להסביר לו את מצבו או את לוח הזמנים המתוכנן, ונעשות גם טעויות.

רוב רובו של היום עובר על החולה ועל בני משפחתו בהמתנה. בבוקר הוא מחכה לרופא שיזרוק לו כמה מילים. במשך שאר שעות היום הוא מחכה למחר, לביקור הבא של הרופא. הביקור הזה מתרחש בכל יום בשעה אחרת, לפעמים כבר לקראת צהריים.

הרופא בדרך כלל נחמד ותגובתי, אבל הוא מעניק לחולה דקות ספורות של חסד ונעלם.

מאותו רגע, כל שאלה או בקשה עוברת דרך האחים והאחיות. בדרך כלל קשה לתפוס אותם, כי הם מאוד עסוקים. במה? במי? בעיקר בחולים הקשים. אם אתה ״סתם״ חולה, האחיות והאחים יגיעו למיטתך רק לצורך מתי תרופה או מדידת חום.

כך חולפות השעות לאיטן בזו אחר זו מבלי שאיש מתעניין בך ימים שלמים. אתה נשלח לבדיקות, אבל אף אחד לא טורח לעדכן אותך מה תוצאות הבדיקות אם אתה לא שואל ומנדנד. גם כשמדובר בבדיקה קריטית, כמו ct ריאות לחולה קורונה. התשובה יכולה לשכב במחשב מבלי שמישהו יטרח לעדכן את החולה או את משפחתו בתוצאותיה.

עושק החניה בהדסה עין כרם

לעומת חוסר היעילות בטיפול – יש מערכת אחרת שעובדת באופן יעיל להדהים בהדסה עין כרם.

מדובר כמובן במחלבת הכספים המכונה חניה.

כמעט 300 שקל שילמתי על חניה בהדסה במשך 6 ימים – בבואי לבקר את אמי המאושפזת. בני משפחתי שילמו סכומים דומים.

לפני מספר שנים, לאחר מחאה ציבורית, הוחלט להגביל את תעריפי החניה בבתי החולים בארץ – ואכן גם בית החולים הדסה עין כרם מציע חניה במחיר של 25 ש"ח ליממה. אלא שבבית החולים יש מעט מאוד חניונים שבהם התעריף הזה רלבנטי.

במקום להגדיל את מספר החניות בתעריף שפוי, בית החולים בנה חניון של כמה קומות, במיקום הנוח ביותר בסמוך לבית החולים – שבו התעריף היומי כפול: כמעט 50 ש"ח ליום. בנוסף, כל כניסה לחניון הזה נספרת בנפרד, כך שאם יצאת ממנו לכמה שעות וחזרת – שעות החניה מתחילות להיספר מחדש!

כל השלטים בהדסה מובילים את המבקרים והחולים אל החניון היקר – ולא אל החניונים המוזלים. בכניסה לחניון לא מובהר בשילוט גדול שמדובר בחניון אחר ויקר יותר משאר החניונים ברחבי בית החולים. רבים מהמבקרים מגלים זאת בדיעבד. בהדסה גם דאגו שכל מי שמחפש את חניון הדסה ב-WAZE נשלח דווקא לחניון הזה.

בושה שבית חולים רואה באנשים שנאלצים להגיע אליו, חלקם הגדול בלית ברירה ובמשך תקופה ארוכה – כמקור לחליבת כספים.

 

 

 


היה לכם מעניין?
לחצו כאן  ופרגנו לנו בלייק. זה קל... 

דפנה הראל כפיר
דפנה הראל כפיר היא עיתונאית צרכנות ותיקה עם 25 שנות ניסיון בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ובדיגיטל. בין היתר, ערכה את מדור הצרכנות בגלובס, הגישה פינות צרכנות בכאן 11, בקשת 12 וברשת, הגישה את התוכנית "צבע הכסף" בקול ישראל ועוד...

רוצים לפרסם אצלנו? יש לכם רעיון לשיתוף פעולה? פנו אלינו



 
תגובות: 0

נגישות